אם הייתם חוזרים בזמן כמה מאות שנים, מפליגים לאי אוקינאווה, ומבקשים ללמוד את אמנות הלחימה המקומית, הייתם מוצאים, בין היתר, שתי אמנויות לחימה: (1) שיטת לחימה ביד ריקה, בעלת מקורות סיניים שנקראה "טֶה" (te 手), או (2) שיטת לחימה באמצעות כלי עבודה חקלאיים שנקראה "קוֹבּוּגִ'יטְסוּ" (Kobujutsu 古武術).
שיטת הלחימה "טה" נלמדה באופן בלתי פורמאלי והייתה שונה מעט במחוזות השונים של אוקינאווה; במחוז נאהה, היא נקראה "נאהה טה" (היד של נאהה), במחוז שורי היא נקראה "שורי טה" (היד של שורי) ובמחוז טומארי היא נקראה "טומארי טה" (היד של טומארי).
שיטת "טה" נחשבה לברוטאלית ובעלת אוריינטציה לוחמנית. לא היה גִי (מדים), לא הייתה שיטת דירוג והמורים לימדו טכניקות וקאטות עפ"י שיקול דעת ולא עפ"י מתודה קבועה. היא הייתה מבוססת בעיקרה על הסטה אגרסיבית של התקפת היריב ואז שיגור מכת נגד חזקה לאיברים הפנימיים, לצוואר או לגולגולת. המטרה הייתה לסיים את הקרב במכה אחת ע"י הריגת היריב, גרימת נכות או גרימת פציעה שאינה מאפשרת להמשיך את הקרב.
בשנת 1922, איש חינוך ומשורר בשם גיצ'ין פונאקושי, אשר התאמן בשיטת "טה" מילדות, הגיע ליפן והביא איתו את ה"טה" האוקינאווי. עד היום הוא נחשב לזה שהפך רשמית את ה"טה" האוקינאווי ל"קראטה" היפני. פונאקושי לא היה היחיד שהביא את ה"טה" האוקינאווי ליפן. באותן שנים, מומחי "טה" רבים כמו קנוואה מאבוני, צ'וג'ון מיאגי ועוד, המשיכו לייסד בתי ספר ל"קראטה" אבל כמעט אף אחד מהם לא העביר הלאה "טה" טהור. כולם קראו לזה "קראטה".
המושג "קראטה" נכתב במקור בסימני הקאנג'י 唐手 (היד הסינית). בהמשך שינה פונאקושי את הכתיבה ל- 空手 (היד הריקה). המילה "קראטה" נשמעת אותו דבר בשתי צורות הכתיבה אך שינוי משמעותי זה העביר את הדגש מהמקור הגיאורגפי של השיטה למהות השימושית של השיטה. ב- 1933 קיבלה אמנות הקראטה הכרה כאסכולת לחימה רשמית, קיבלה את הגִי (מדים), את שיטת הדירוג בחגורות צבעוניות וכו'.
מאז ועד היום התפתחו זרמים שונים ושיטות שונות, כאשר ישנם בתי ספר הדוגלים בתחרות ספורטיבית וישנם שלא. בין השיטות הנפוצות ביותר: שוטוקאן, גוג'ו ריו, שורין ריו, שיטו ריו, וואדו ריו וקיוקושינקאי.
